ישיבת דירקטוריון

למרות שבאופן רשמי אני כבר נושאת את התואר החדש שלי בחברה, סגנית מנהלת הדרכה ובאופן מעשי כבר העברתי כמעט חפיפה מלאה לדגנית, המחליפה שלי, היה ברור לשאולי, הבוס שלי, וגם לי שאעזוב רק אחרי ישיבת הדירקטוריון והשבוע שלפני מהווה הזדמנות נפלאה לחפוף את דגנית מאלף ועד תו.

כשאמרתי לארז שרק אחרי ישיבת הדירקטוריון אעבור לתפקיד החדש באפן רשמי הוא לא לגמרי הבין את העניין. "די, נו, עבדת אצלו חמש שנים רצופות, וכל פעם במשך שבוע שלם, את מגיעה כמעט בחצות, נופלת למיטה ולמחרת בבוקר את שם... "

אבל ככה אני, גם תחושת האחריות וגם, תקראו לזה איך שתרצו, תחושת החברות בינינו, וגם הצורך הפרקטי להשלים את החפיפה עד הסוף ודגנית הרי צריכה ליווי בעיקר בימים האלו, אז כן, הסברתי לארז שככה זה וזו הפעם האחרונה.

"אני מקווה שלפחות לא תתני את ה"אקסטרה שלך"" אמר כשעל פניו עולה ארשת החמיצות הקבועה בכל פעם שהוא נזכר ומזכיר את העניין. משכתי בכתפי ולא עניתי.

כששאולי לקח אותי מתוך עמדת הקבלה ואמר לי שאצלו אוכל להתקדם בחברה לתפקיד קצת יותר מאתגר וגם הבהיר מה כולל התפקיד, התלבטתי ואחרי שכבר קיבלתי החלטה עקרונית, התייעצתי עם ארז וביקשתי את רשותו ורק אחרי שנתן לי אור ירוק ללכת על זה, אמרתי לשאולי שאני מוכנה. אז אם הוא נתן לי אור ירוק, שלא יבוא פתאום בטענות.

אני מקפיצה את הילדים לבית ספר, הזמן היחידי שאני פוגשת אותם בשבוע שכזה ואחר כך עולה על הכביש הראשי ו… נתקעת בפקק הארוך ארוך בדרך אל העבודה. אני מדליקה את הרדיו, מכוונת אל המוסיקה שאני אוהבת ומודעת לכך שתעבור לפחות שעה עד שאגיע אל פינת העבודה שלי. הידיעה שמחכה לי חניה קבועה ולא אצטרך לחפש חניה ואפילו לשלם עליה, ממלאת אותי שמחה. כן, מגיע לי, בהחלט..

מתוך הרגל, אני עוברת דרך חדר הדואר, אבל מסתבר שדגנית הקדימה אותי. אני עולה במעלית, אומרת בוקר טוב בדרך ומגיעה אל הלשכה. דגנית כבר נמצאת במקום, יושבת על הכיסא שעליו ישבתי בחמש השנים האחרונות, היא מדברת בטלפון.  אני מהנהנת אליה בראשי ופותחת את דלת החדר של הבוס בלי לדפוק.

שאולי כצפוי נמצא במשרד כבר משבע, שקוע כולו במסמכים. אני לוקחת את הכוס הריקה ומתעניינת איך הקפה. הוא עושה עם הראש ככה ככה מבלי להרים את עיניו. "טוב היא תלמד". אני מניחה יד חברית על כתפו. הוא מהמהם משהו וממשיך לקרוא.

"אתה יודע שאני כאן עד מחר ואחר כך… " אני אומרת והפעם הוא בהחלט מרים את ראשו אלי ובוהה בי לרגע.  "כן, אני יודע, ואני גם שמח וגם עצוב" הוא אומר. אני יודעת, הוא שמח בשבילי, אבל קצת עצוב שאני עוזבת. הייתי ממש מזכירה מעולה עבורו. בעבודה צמודה שכזו צריך מישהי שמבינה את הראש של הבוס שלה ואני הבנתי אותו בהחלט אפילו לא היה צריך לבקש דברים כדי שיעשו ואחרי חמש שנים, עמד בהבטחתו לקידום ודאג לי.

אני מתחילה לסדר את השולחן שלו, אוספת את המסמכים המבולגנים ומארגנת אותם לידי ערמות. פותחת את המכתבים ומניחה את החשובים בטריי הרלוונטי. כשאני מתכוונת לצאת, הוא מכחכך בגרונו… "חשוב לי שתסיימי את החפיפה המלאה היום" הוא אומר ושנינו מחייכים זה לזו ואז אני אומרת את המילים המרגיעות, "תהיה חפיפה מלאה ומסודרת ו… " אני משתהה רק כדי להכניס אותו למתח קל. "ואהיה כאן גם מחר לפני הישיבה…"

אני מזהה את אנחת הרווחה שלו. "זה לא שדגנית לא בסדר" הוא אומר, "היא תהיה בסדר אבל את יודעת… "

בטח שאני יודעת.

אני יוצאת מהחדר, לוקחת את הכיסא ומתיישבת מאחורי דגנית. היא שואלת קצת שאלות ואחר כך אני אומרת לה שתיכנס רגע אל היומן. החל מעוד שעה יש לו ישיבות בלי הפסקה עד חמש. "תדאגי לו לסנדוויצ'ים בסביבות אחת וחצי" אני מזכירה לה והיא מחייכת אלי, "כן אני יודעת, גם כל מה שהוא אוהב רשום אצלי". בשעה חמש הוא אמור להתפנות לשעה ולאחריה ישיבת הנהלה.

"תסמני כאן חפיפה" אני מבקשת ממנה והיא עושה את מה שאני מבקשת.

היום חולף לו בעצלתיים. מידי פעם אני מקבלת טלפונים שנוגעים כבר בתפקיד החדש שלי אבל עיקר תשומת הלב שלי היא אל דגנית.

היא אמנם לא הייתה הפייבוריטית שלי. אני העדפתי מישהי אחרת, אבל שאולי בחר בה מבין שלוש המועמדות הסופיות שהבאתי אליו. אני מניחה שזה גם בגלל איך שהיא נראית: ג'ינג'ית עם חזה גדול וחיוך רחב. גברים…

הסברתי לה את כל מה שכרוך בעבודה, גם תרגלתי איתה איך להכין לו את הקפה, איפה, איך ומה הוא אוהב לאכול וגם פחות או יותר סדר הקדימויות שלו. האמת היא שכבר עשינו חפיפה ראשונה על האקסטרה, אבל גם שאולי וגם אני הרגשנו שיש מקום לעוד פעם.

בשעה חמש ועשרה יוצאים מחדרו של שאולי, שני הסמנכ"לים הנוספים של החברה ועורך הדין שלה. כשאני רואה שהם נעלמים אל המעלית, אני מציצה אל שאולי. "אנחנו יכולות להיכנס לחפיפה?" אני שואלת ושאלי מרים את ידו ומסמן לנו להתקרב. הוא מניח את הניירות שבידו בצד ומסובב את הכורסא הצידה. זה הסימן הטוב ביותר.

דגנית ניגשת אליו וכורעת על הרצפה בין רגליו, פותחת את מכנסיו ומשלשלת אותן כלפי מטה. הוא קצת רפוי והיא מנסה ללטף אותו. אני מתייצבת לצידה "רק עם הלשון" אני אומרת והיא מקרבת את ראשה ומתחילה ללקק את האיבר. הוא לאט לאט הולך ומתמלא ודגנית מכניסה אותו לפיה.

"רגע, עוד לא" אני מעירה לה היא מסיטה מבט כשהזין עוד בפיה. אני מקרבת את עצמי עוד יותר והיא מעבירה לי את הזין. אני בעדינות מזקיפה אותו ומלקקת אותו לאורכו, יורדת אל הביצים ומלחכת אותן. ככה שאולי אוהב במיוחד, לשון חמה ורטובה על הביצים. באצבע עדינה אני מלטפת מתחת לכיפה. אחרי דקה וחצי הזין שלו מתייצב.

"עכשיו לפה, עמוק, איטי ורטוב" אני מושיטה אותו לדגנית וזו מכניסה אותו לפיה ומבצעת ממש לפי ההנחיות שלי.

שאולי לוקח אוויר, עוצם עיניים ומתענג על המציצה של דגנית.

"סמנכ"ל כספים בחברה כל כך גדולה זה התפקיד השני בחשיבותו אחרי המנכ"ל ולא יתכן שהסמנכ"ל יקבל החלטות כשהוא בלחץ," כך הסביר לי שאולי את התפקיד, "אז מזכירה טובה דואגת לשחרר את הלחץ, במיוחד לקראת פגישות חשובות".

אז, לפני חמש שנים לא ממש הבנתי את העניין גם כשאמר לי כמעט מפורשות,, "אז בואי נראה איך את משחררת לחצים" ושוב, כשנתקל בעיניים נבוכות, אמר לי באופן הישיר ביותר, "תמצצי לי". אני יודעת שבמושגים של כל מזכירה העניין מכונה "הטרדה מינית" אבל לא הייתה שם שום הטרדה אמיתית. זה מה שהתפקיד דרש ואני, בתור מישהי שתמיד התגאיתי ברמת המציצות שלי, לא הייתה בעיה להעניק לבוס הישיר והנחמד שלי מציצה טובה כשצריך. כמובן שהייתי צריכה לקבל את אישורו של בעלי שאחרי קצת צעקות ורוגז, נתן אור ירוק.

כשחיפשתי מחליפה, כבר הבהרתי את העניין מראש, למנוע משאולי את אי הנעימות וכשראיין את השלוש הסופיות, בדק כל אחת מהן את רמת המציצה שלה….

אין ספק שלדגנית הייתה טכניקה אחרת משלי, אבל חפיפה זו חפיפה וחשוב היה לי להראות לה איך שאולי אוהב את זה. כאשר היא האיצה את עצמה, כאילו בתקווה פנימית שיגמור כבר, גחנתי אליה ולחשתי לה להאט. כשהוא ירצה לגמור, הוא יסמן לה באופן הכי מפורש. יותר מזה, סביר להניח שיתפוס את שערותיה, ידחוף את הזין הכי עמוק פנימה ואז ירה את מטענו לגרונה. ככה הוא אוהב את זה…

דגנית חזרה לקצב שנכון ואני הבטתי בה מהצד. שאולי נהנה, אין ספק, אבל לפי המבט ששלח אלי הבנתי שהוא והיא עוד יצטרכו להתרגל זה לזו. חוץ מזה, מחר לקראת הישיבה החשובה אני עוד אהיה כאן… לשחרר את הלחץ.